יהודי הודו במאה ה-20: 2010

אני חוזר עכשיו מביקור אצל שתי אחיותיי בהודו, ואני נמצא כעת בטיסה בחזרה לארץ. אני עייף מאוד, אבל הצורך שלי לתת ביטוי למחשבותיי גובר על העייפות.

אחיותיי רייצ'ל ושרה הן היחידות מבין אחד עשר אחיי שנשארו בהודו, במומבאי. שאר אחיי עלו לארץ; חוץ מאחי ג'ייקוב, שנסע לעשות עסקים בנסיכות הפרסית בחריין, ושמשפחתו מתגוררת בלונדון. עם אחיי שחיים בארץ אני שומר פה ושם על קשר, אולם עם אחי ג'ייקוב ועם אחיותיי רייצ'ל ושרה כלל לא. הביקור שלי אצל אחיותיי היה כה חיוני, במיוחד כשהן כה מבוגרות... אני בן 70, ולעומתן אני צעיר.

כשעליתי לטיסה להודו סקרתי את שאר הנוסעים. היו שם סטודנטים, אנשי עסקים, חיילים משוחררים שעושים את ה"טיול של אחרי הצבא" שלהם, צעירים זרוקים למראה וזוגות צעירים, לעתים עם ילד או שניים. התיישבתי בקדמת המטוס וחשבתי לנמנם, אך שמעתי לפתע מאחורי קולות של שני אנשים מדברים במבטא זר. הסתובבתי, וראיתי במושב מאוחרי שני גברים שהם באמת הודים. התעניינתי בהם, וגיליתי שהאחד מהם הוא יהודי קוצ'יני ושהשני הוא מקהילת "בני ישראל". דבר מפליא נוסף הוא ששניהם היו בערך בגילי, זרים לצעירים סביבנו.

כשחייתי בהודו כיהודי בגדאדי, לא היו לי הרבה קשרים עם קוצ'ינים ועם "בני ישראל" – אף שהיו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהודו, ונותרו כך גם כיום. אבא שלי תמיד אמר שהקוצ'ינים הרבה יותר יהודים מאשר "בני ישראל". "בני ישראל" היו מנותקים משאר העם היהודי תקופה ארוכה מאוד, אך שמרו על שבת, כשרות, ברית מילה, חלק ממועדי ישראל ועל קריאת שמע כתפילה עיקרית. לא היו להם כהנים, ואני זוכר שכשעליתי ארצה "בני ישראל" התייחסו אלי בכבוד ובהערצה בשל העובדה שאני כהן ושאני חזן בבית כנסת. הם שאלו אותי איזה "קר" אני. "קר" פירושו כפר בהודית, והוא סיומת של שם משפחה אצל "בני ישראל". עניתי להם שאני "כהנקר". הם לא הבינו את הבדיחה...

בית הכנסת "מגן דוד", עדת "בני ישראל" מומבאי, הודו, 1979

קהילת בני ישראל בהודו

מנהיגי הקוצ'ינים, לעומת "בני ישראל", שמרו על קשר עם קהילות יהודית מחוץ להודו, במיוחד עם תימן ובבל. הקוצ'ינים הם ששברו את ניתוקם של "בני ישראל: במאה ה-17 הגיע אליהם דוד רהבי מקוצ'ין או ממצרים, והשתכנע ביהדותם של בני ישראל, והחל ללמדם. רמת השכלתם לפני שבאו במגע עם יהודים אחרים הייתה נמוכה למדי. היים שמואל קיהמקר, מנהיג בני ישראל ומחבר ספר ההיסטוריה של בני ישראל, ייסד בית ספר ראשון לבני ישראל ב-1875. בבית ספר זה לימדו מורים מקהילות קוצ'ין, יוצאי בגדאד ואחרים, ותחת השפעתם חודשו החיים הדתיים של בני ישראל.

בשיחה עם יצחק ראובן, היהודי הקוצ'יני, התברר לי שהוא מהקהילה הפארדסית של קוצ'ין. אנו, יהודי בגדאד, תמיד קיבלנו את היהודים הפארדסים מקוצ'ין בחום. אבל את היהודים המלבארים של קוצ'ין לא קיבלנו, כמעט כמו שלא קיבלנו את "בני ישראל". בראיה לאחור, אני חושב עד כמה היינו יהירים וטיפשים. שאלת הטוהר והצבע, היו חשובות לנו בסביבה ההודית.

הקוצ'ינים, כמיטב ידיעתי, מתחלקים לארבע קהילות היסטוריות שונות:

- "החומים" - הם הקהילה המקורית שהתיישבה באזור.

- "השחורים" – היהודים תושבי המקום הראשונים ושחומי העור, שעל פי המסורת יושבים בהודו יותר מאלפיים שנה. מלבד בקוצ'ין, ישבו בעוד שני מרכזים: ארנאכולם וצ'נוטה, וישבו בקבוצות קטנות יותר בכפרי החקלאות והדיג: פרור, מלה וקרלה. היהודים ה"שחורים" עסקו במלאכה ובמסחר זעיר.

שתי הקהילות הראשונות מכונות לעתים "מלברים". על שם האזור בו התגוררו - חוף מאלאבר במדינת קרלה.

- "הלבנים" - המיוחסים או פארדאסים (= זרים), היהודים אשר הגיעו לאזור לאחר גירוש ספרד במאה ה-16 וכן מעיראק, תימן וגרמניה. היו סוחרים ועסקו במקצועות חופשיים.

- "המשוחררים" – עבדים לשעבר של היהודים, שלאחר שחרורם דבקו בדת אדוניהם. כשהגיעו לארץ, נפסק שהם צריכים טבילה.

חלוקה זו היא בהשפעת שיטת הכתות ההודית, ושנים רבות לא התערבו הקבוצות זו בזו, בדומה לשכניהם ההודים. יש לציין שהקהילה אחידה מבחינת המנהגים שלה.

תמונה של משפחה קוצ'ינית

קוצ'ין על נהרות קראלה

בית כנסת בקוצ'ין, הודו

כששוחחתי עם היהודי מ"בני ישראל", משה קרילקר, גיליתי שהוא איש שיחה נעים ומעניין. הוא סיפר לי שבהודו לא הייתה לקהילה שלו לא סידורים, לא ספרי תורה ולא בתי כנסת. בגלל פיזורם של "בני ישראל" בכפרים רבים, הטקסים היהודיים – ברית המילה, החגים והתפילות המוגבלות נערכו בבית. כששאלתי את יצחק ראובן, היהודי הקוצ'יני, על הזיקה היהודית של הקהילה שלו, הוא סיפר לי שהקהילות שלהם בהודו נוסדו סביב בתי הכנסת; שהיו יחידה שיתופית, המחזיקה בנכסים והמופקדת על מתן הלוואות וצדקה, על עריכת טקסי נישואין, מילה וקבורה, וכן על מינוי כלי קודש.

שמתי לב בעקבות סיפוריהם של שכני לטיסה שהעובדה שלא היו לנו רבנים מוסמכים משלנו משותפת לשלושת הקהילות שמהן באנו. אולם אנו, היהודים הבגדאדיים, נותרנו קשורים להלכות ולמסורות של בגדאד, וכינינו את עצמנו לעיתים "ספרדים" – רמז למסורת התפילה שלנו.

אני חושב שהעלייה של "בני ישראל" ארצה הייתה הקשה יותר מבין שלושת הקהילות. בשנים הראשונות לעליית "בני ישראל" ארצה ידע הציבור הישראלי מעט עליהם, והרבנות הראשית סירבה להכיר ביהדותם, עובדות שהוסיפו קשיים על קליטתם בארץ. אולם, בשנת 1964 התקבלה סוף סוף החלטה של הרבנות הראשית לישראל להכיר בעדת "בני ישראל" כיהודים לכל דבר. בשל כך גם אבי הפסיק לזלזל בהם. בשנת תר"ג קבעו רבני בגדאד, בעקבות שאלה ששלחו אליהם בני קהילת כלכתא לגבי יהדותם של "בני ישראל", כי ניתן לקבל את "בני ישראל" לקהילה, ושזאת אף מצווה. כיום המצב הוא ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם אותנו, היהודים העיראקיים: רוב רובם של יהודי הקהילה במומבאי הם מ"בני ישראל", ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים.

לא מעטים מ "בני ישראל" התערו בחברה הישראלית, אך הם משמרים במרכזי בני העדה, כמו דימונה ורמלה, את התרבות ההודית. למרות התרכזותם בערים, לא הצמיחו בני העדה מנהיגים או דמויות בעלות השפעה בציבור הישראלי.
מכ-24,000 יהודים בני עדת "בני ישראל" בשנת 1947 נותרו כיום בהודו כחמשת אלפים יהודי "בני ישראל" המרוכזים במומבי, טהנה, פונה, ואחמדבאד. רוב העולים מ"בני ישראל" עלו לארץ ב- 1948 עם קום מדינת ישראל ועם קום הודו העצמאית. הם עלו מרגש הזדהות יהודית ואידאליזם ציוני ומחשש לעתידם הכלכלי באותה תקופה בהודו.

משה קרילקר גר ברמלה, והוא עובד כפועל יצור בבית חרושת. הוריו היו רוכלים. רבים מבני משפחתו המורחבת נותרו בהודו ולא עלו לארץ, והוא חוזר מחופשה עם אשתו אצל קרובי משפחה במומבאי. כשדיברנו על עליית משפחתו ארצה ועל שאלת יהדותם של הקהילה שלו, משה הזכיר במרירות את הכרזתו של רבה הראשי של פתח תקווה שהוא מטיל ספק "ביהדותם של עולי הודו". משה אמר לי שהוא מודע לכך שעולמם של בני הקהילה שלו הוא מופנם ואינו פונה לציבור הישראלי. היה לי הרושם שהוא מעדיף להתעלם מהחברה והממסד הישראליים.... חבל.

רק מיעוט מאיתנו, הבגדאדים, עלה לישראל. ב- 1947 קבעה ממשלת הודו תקנות כלכליות חדשות שהגבילו את היבוא ופיקחו על מטבע החוץ, דבר שהכביד עלינו מאוד. כשנסגרו מפעליה של משפחת ששון במומבאי (שושלת מסחרית חשובה שהקימה בית מסחר ששמו יצא בכל העולם) באמצע שנות ה-40, איבדו רבים את מקום עבודתם. גם הורי היו ביניהם. מרביתנו הצליחו, בעזרת קרובי משפחה וקשרים כלכליים וחברתיים, להגר לארצות אחרות דוברות אנגלית. אף אחד מהחברים של המשפחה שלנו לא עלה לארץ.

המשפחה שלי בחרה להתיישב בשכונת כורדאני שבקריות, יחד עם עוד ריכוז של בגדאדים. גם ברמת אליהו ואשדוד התיישבו יחדיו בגדאדים ושמרו על הקשרים ועל הזהות ההודיים. אך אנו מקרים בודדים - רוב העולים הבגדאדים לא נטו לשמור על זהותם הקהילתית, והתערו בקהילה היהודית הגדולה שבאה ישירות מעיראק. דווקא התרבות הבגדאדית נשמרת טוב יותר בריכוזים הגדולים שלנו, בלונדון ובחלקים של קנדה, אוסטרליה ובארצות הברית.

סוחרים בבגדאד

החלטת הקוצ'ינים לעלות לעלות לישראל נתקבלה בקהילה ב-1918, בעקבות רצון לשפר את תנאי חייהם ובעיקר מתוך אידאליזם ציוני ומתוך תחושה משיחית. המשורר בן הקהילה יצחק משה רובי ביטא תחושה זו היטב בשירו מתחילת המאה העשרים: "תקוותנו, תקווה עתיקת -יומין/ לחזור לארץ שהנחילנו אלוהינו האחד/ עוד לא פסה".

עם הקמת מדינת ישראל מנתה הקהילה כ-2000 נפש. יהודי קראלה, עלו לארץ החל בראשית שנות ה-50, כשמרביתם הגיעו ב-1954. רק מספר מועט של משפחות נשארו באזור קוצ'ין,לעזור לשמר את נכסי הקהילה כולל בתי הכנסת המפוארים. ב- 1952, תחת לחץ של בעיות כלכליות בארץ, נאלצה מחלקת העלייה של הסוכנות לקבל מדיניות של סלקציה, ונקבעו קריטריונים קפדניים לגבי בריאות ויכולת עבודה. ב- 1953 קבע המוסד לתיאום עלייה כי כל עוד אין דרך להתגבר על מחלת הפילריסיס (התעבות איברים – מחלה נפוצה בהודו), אין אפשרות להעלות את יהודי קוצ'ין. מסכנים.

הקוצ'ינים שעלו לארץ העדיפו, בניגוד אלינו, הבגדאדים, להתיישב בקרב בני עדתם, בהעדפה למושבים: נבטים, מסילת ציון, תרום, תעוז, אביעזר וכפר יובל, בהם עדיין חיים כקהילה. ריכוזים נוספים של יהודי קוצ'ין יושבים בערים: ראשון לציון, ירושלים, אשדוד, באר שבע, רכסים וקריית ביאליק. יצחק ראובן עצמו גר בכפר יובל. בעבר עבד כיועץ חינוכי.

יצחק חידש לי בקשר לכך שהיהודים ה"לבנים" או ה"פרדאסים" מקוצ'ין עלו לישראל רק בשנות ה-80. הם עלו כשהם מונים כ-200 נפשות, וכיום הם פזורים ברחבי הארץ. בהודו נותרו מבני הקהילה רק יהודים אחדים. מרכז הקהילה שלהם נמצא בבנימינה.

מובן שמשה, יצחק ואני דנו גם על עניין הציונות של יהודי הודו, והעלינו ביחד את ההיסטוריה של מולדתנו. המגעים הראשונים בין יהודי הודו לתנועה הציונית המודרנית היו מפוזרים עד להצהרת בלפור והמנדט הבריטי בארץ ישראל. מבין יהודי הודו פעלו קבוצות ויחידים ללא קשר זה עם זה, אך כולם חדורי אהבת ציון וזיקה לארץ ישראל.

יהודי קוצ'ין ששמרו על קשר מתמיד עם שאר העם היהודי, יצרו קשר כבר ב- 1901 עם התנועה הציונית באירופה, וביקשו אישור לאסוף כסף למען המפעל הציוני. נפתחו סניפים של הפדרציה הציונית אנגלית בערים שונות בהודו. הסניפים אספו תרומות למפעל "השקל" הציוני. ב- 1903 זכו יהודי הודו בנציג לקונגרס הציוני השישי, על סמך מספר השקלים שנקנו; והם בחרו בישראל זנגוויל, שהיה ציוני בריטי, לנציגם. נערכו מגביות ונאספו תרומות עבור קרן היסוד והקרן הקיימת וכן עבור יהודי תימן במצוקתם. הארגונים שהוקמו החזיקו מעמד רק זמן מועט.

שלושתנו עמדנו על כך שיהודי קהילות הודו באשר הם התאפיינו בחופש הפעולה שהיה להם להתארגן ולהקים ארגונים ציוניים. הם הצהירו על תמיכתם המלאה בהקמת הארץ תוך נאמנות לאנגליה ולמנדט הבריטי על ארץ ישראל.

בשנות ה-20 נוסדו ארגונים ציוניים והוקמו תנועות הנוער הציוניות "הבונים", "מכבי" ו"בני עקיבא", בה הייתי חבר נלהב. יצחק התגאה בכך שיהודי קוצ'ין שלחו נציג לפדרציה היהודית בלונדון בשנת 1923.

כפי שלימדו אותי טוב בבית הספר, במשך מלחמת העולם השנייה המשיכו לפעול שליחים בהודו ומנהיגים ציוניים מקומיים. ההתעניינות והתמיכה במפעל הציוני גדלו, למרות המצב התרבותי-רוחני הירוד בכלכותה והעדר ארגון כללי. הפעילות הציונית התחזקה עם בואם של חיילים יהודיים מרשימים עם כוחות בנות הברית בהודו ופליטים יהודיים מאירופה ואפגניסטן. צבי צינוביץ, פליט יהודי מפולין, הקים את המשרד הארצישראלי במומבאי. הוא נשאר להתיישב בהודו גם לאחר המלחמה, וטיפל בנאמנות ראויה לציון בבעיית הפליטים ועלייתם ארצה, במיוחד ביהודי אפגניסטן שהיו בסכנת גירוש. יהודי הודו שנרשמו גם הם לעלות ארצה, נאלצו להמתין עד לסיום המנדט הבריטי בארץ.

בצער, הזכרנו שלמרות מאמצי המנהיגות הציונית המקומית והעולמית, הודו הצביעה בהצבעה באו"ם נגד חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית. כתוצאה מכך נתקלה הפעילות הציונית בהודו בקשיים בחורף 1947 ובאביב 1948.

בקיץ 1948 לא הכירה הודו בעצמאותה של מדינת ישראל וחיכתה להתפתחויות באזור. מכיוון שלהודו לא היו קשרים עם הארץ, התקשורת בין הארגונים הציוניים נעשתה דרך ארצות הברית וצרפת. רק ב-1950 הכיר ראש ממשלת הודו נהרו בישראל.

ב-1952 הוקמה קונסוליה של ישראל במומבאי, אך באופן כללי יחסה של הודו כלפי ישראל נותר בלתי אוהד.

בתחילת שנות ה-90, חל נרמול ביחסים של ישראל והודו. הגורמים לשינוי יחסה של הודו כלפי ישראל הם רבים ומגוונים. ביניהם קריסת ברית המועצות, ידידתה וספקית הנשק הגדולה של הודו. הודו ניסתה להתקרב בשל כך לארצות הברית, וההתקרבות לארצות הברית הותנתה כמעט תמיד בחימום היחסים עם ישראל. יצחק, ידידי המשכיל, האריך בדיבורים על התקרבותו של ראש ממשלת הודו למערב: בין היתר בשל מדיניותו הליברלית ובביטולו של המשק הסוציאליסטי לכאורה ששרר בהודו בימי קודמיו. גם שיחות השלום בין ישראל לבין אש"ף העלו את מעמדה של ישראל בעיני הודו, שהייתה להוטה להשתתף בשיחות בעצמה כדי לבסס את מעמדה הבינלאומי. ולבסוף, מלחמת המפרץ החלישה באופן ניכר את מדינות ערב והוכיחה סופית את עדיפותו של המערב על פניהן.

משה איבד קצת אות חוט השיחה כשיצחק ואני נסחפנו בניתוחים פוליטיים, אך דאג התעשת וציין שלפני שנתיים הפעילו ארגונים יהודיים וארגונים פרו-ישראליים בארצות הברית לחץ כבד על הודו לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. בהתרגשות הזכרנו את מאורעות תחילת השנה, ינואר 1992, בה הוזמן קונסול ישראל במומבאי לפגישה חסרת תקדים עם מנכ"ל משרד החוץ ההודי. המנכ"ל הבהיר לשר החוץ הישראלי כי הודו מתכוונת לכונן בקרוב יחסים מלאים עם מדינת ישראל! שבוע לאחר מכן הודיע מנכ"ל משרד החוץ ההודי במסיבת עיתונאים מיוחדת על כינון יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל, מספר ימים בלבד לאחר כינון היחסים הדיפלומטים של ישראל עם סין. אני מאמין שבעוד כמה שנים כבר יהיו מסחר ושיתוף פעולה בטחוני פוריים עם הודו...

הוי, אנחנו כעת מנמיכים עוף. משה ויצחק כותבים לי את כתובת האימייל שלהם... הבטחתי שאני אשלח להם תמונות מהטיולים שלי עם אחיותיי הזקנות במומבאי. אני בטוח שאשתי דינה תשמח לשמוע סיפורים על השניים האלה.

ביבליוגרפיה:

1) מבחר מקורות לתולדות הציונות בארצות המזרח, הודו

2) גילי חסקין, הודו - סיפורם של היהודים